לאחר כשעתיים של נסיעה מהעיר הגדולה מרקש, בירת דרום מרוקו, אני עוצר את נהג האוטובוס של הטיול המאורגן שלנו לתצפית כ 5 ק"מ מזרחית לאוקיאנוס האטלנטי; אחת מאותן מאות מוניות קטנות וצהובות המכונות במרקש PETIT TAXI ("טקסי קטן"). הגובה בו אנו נמצאים – כ 300 מטר בלבד מעל פני הים.

רוח קרירה מנשבת למולנו ומצננת באחת את פנינו וגופנו מהדרך הארוכה והמתישה בה עשינו בשעות האחרונות ממרקש, הנמצאת בשולי מדבר הסהרה. התצפית – מדהימה; אמנם מאחורינו נוף חצי מדברי הזרוע מידי פעם בעצים ושיחים נמוכים אבל לפנינו משתרעת בכל הדרה שפלת החוף האטלנטי המרוקאית כשצבעו הכחול והעז של האוקיינוס האטלנטי מהווה ניגוד מוחלט לאותן חולות ודיונות שהשארנו מאחורינו.

ובין המדבר במזרח והים הגדול במערב על שלל בתיה הלבנים והמבהיקים בשמש הצהרים – נמצאת הפנינה האמיתית, ורבים אף אומרים שזו העיר היפה ביותר במרוקו - העיר א-סווירה. ממרחק כזה קשה אומנם להבחין בצבע הכחול, הפנימי, של העיר העתיקה על שלל בתיה ודוכניה אשר כל כך מייחד אותה מיתר ערי מרוקו, אבל - אני יודע שזה שם; השוק הכחול, הדוכנים הצבעוניים והעמוסים בשלל סחורה, הנמל, הדייגים, המסעדות..... שלוש פעמים ביקרתי בעיר המיוחדת במסגרת הטיולים המאורגנים למרוקו של מילניום – ובכל פעם הייתה לי זו חגיגה של ממש.

סיפורה של א-סווירה מתחיל כנראה עוד במאה ה 2 לספירה ועדויות רבות של היסטוריונים יודעים לספר כי עשירי רומא של אותם ימים היו ניזונים מפירות הים אשר נתפסו ברשתם של דייגי א-סווירה. אולם בימים ההם היה המקום כפר דייגים קטנטן ובו אוכלוסיה של כמה מאות משפחות בלבד וכך נשארה העיר כמעט לאורך כ- 1500 שנים; הזינוק הגדול של העיר המקסימה הזו מתחיל בעצם באמצע המאה ה 18 או ליתר דיוק בשנת 1765. באותם ימים מחליט שליט מרוקו דאז, הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה להקים באזור השפלה האטלנטית, צפונית מערבית לדיונות הגדולות של הסהרה, עיר נמל אשר מטרתה העיקרית היא לקשר את מרוקו עם העולם הגדול ובעיקר עם שכנותיה של המדינה מצפון – ספרד ופורטוגל ובמידה מסוימת גם עם צרפת. חשוב לזכור כי באותם ימים, משמשת מרוקו גם כיעד המערבי והסופי של שיירות נוודים ארוכות החוצות הלוך ושוב את רוחבו של מדבר סהרה ונושאות עימהן תבלינים יקרים, מלח, אבני חן ומזכרות נוספות מאפריקה השחורה. עם כל הסחורה הזאת חשב סידי מוחמד לשאת ולתת עם האירופאים בסחר חליפין תמורת פירות, ירקות, קמח, ועוד.

התוכניות קורמות עור וגידים והעיר א-סווירה,שבאותן ימים כונתה בשם "מוגדור" (MOGADOR) נבנית בשלושה חלקים עיקריים: הקסבה (KASBAH) היא האזור האדמיניסטרטיבי של העיר והנמל, אזור ה"מדינה" (MEDINA) היא עיר המגורים המוקמת לסירוגין עד לאמצע המאה ה-20 וה"מלח" (MELLAH) – הוא האזור היהודי. רק מעטים יודעים כי עד לאמצע המאה ה-20, היהודים היוו רוב מוחלט בעיר השקטה והמיוחדת אשר הוכרה בשנת 1972 ע"י UNESCO , הארגון התרבותי של האו"ם כאתר שימור עולמי. וכפי שנאמר: "היתר כבר היסטוריה". א-סווירה הנה דוגמא מצוינת לעיר נמל אשר מצד אחד נבנתה בצל תפיסת עולמם של ארכיטקטים שונים ואנשי צבא אירופאים (בעיקר פורטוגזים וצרפתים) ומצד שני התאימה את עצמה לאורח החיים המסורתי של תושבי המגרב (MAGRAB – כך מכונה בשפת המקומיים כל האזור הצפון מערבי של אפריקה והסהרה) וצפון מערב הסהרה האפריקאית. הוסיפו לעיר הצבעונית שוק ערבי אפריקאי תוסס ושוקק הנמצא עד היום בין החומות העבות הסוגרות ממערב, סוחרים יהודים ממולחים אשר שמם יוצא למרחבי אירופה כ "TOUJJAR ES-SULTAN ("הסוחרים המלכותיים"), מסעדות מצוינות ובטיקים של אומנים מקומיים ומרחבי העולם – והרי לכם פנינת תיירות אמיתית השוכנת לפתחו של האוקיאנוס האטלנטי. חשוב גם לזכור כי שלא כמו ערי מדבר אחרות במרוקו, קרבתה היחסית של א-סווירה לאזורי חקלאות פוריים הנמצאים צפונית לעיר מקילה מאד על התפתחות המקום בשלבים מאוחרים יותר.

אני והקבוצה של הטיול המאורגן נכנסים לעיר העתיקה מצפון, דרך השער העתיק הנקרא גם "שער הים" SEA GATE) ) שהוקם בין השנים 1170-71. אתרים היסטוריים רבים נמצאים בעיר הקטנה (כיום מונה העיר כ 80 אלף איש בלבד) והם כנראה הסיבה האמיתית מדוע ארגון UNESCO מצא לנכון לשמר את המקום; בנוסף לבתי הממשל בקסבה, בתי התושבים ב"מדינה" ורובע "המלח" היהודי, נמצאים בא-סווירה מספר רב של מסגדים ייחודיים שהבולטים ביניהם הם זה של הקסבה וזה המכונה" BEN YOSSEF". בעיר מספר גדול של בתי כנסת שהבולט ביניהם הוא זה מהמאה ה 19 – בית הכנסת של שמעון אטיאס; גם בית הקברות היהודי בו קבור הצדיק פינטו נחשב כאתר בעל חשיבות מרובה.

הוסיפו לזה את החומות הפורטוגזיות העבות השומרות על העיר ממערב ואשר לאורכן מפוזרים תותחי ברזל ישנים, אי קטן ועליו בית סוהר ישן אשר משמש כיום כאתר קינון שמור ביותר לציפורים נדירות, כנסייה פורטוגזית מהמאה ה 18, הארמון המלכותי (DAR SULTAN) וכמובן שוק מקומי כמיטב המסורת המרוקאית / ערבית - והרי לכם משהו מיוחד הראוי להכרה ולשמירה. מאות בשנים הייתה העיר מוזנחת ובלתי מטופלת עד שעמדו על אופייה הייחודי ואוצרותיה הרבים ובעשרות השנים האחרונות זוכה א-סווירה לעדנה רבה. בעזרת הכספים הרבים המוזרמים אל העיר עברו רוב הבתים שיפוץ וכרגע הנם מתוחזקים בצורה שוטפת, השוק נקי, מסודר ושמור על ידי פקחים מקומיים, הגלריות מאווררות ומזמינות, השילוט מדויק וברור ובקיצור, ניכר כי פרנסי העיר עושים את הכול כדי להמשיך ולגרום לתיירים להגיע בהמוניהם אל המקום.

אבל מכל האתרים המיוחדים הנזכרים לעייל, ללא כל ספק - השוק הנו ליבה של העיר התוססת; ממוקם בין ה"מדינה" ל"מלח" היהודי, בולט השוק של א-סווירה בראש ובראשונה בצבעים הכחולים והבולטים בו צבועים חלק גדול מקירות הבתים והשערים. סיור רגלי בשוק דומה למסע רגלי במנהרת של זמן; אולי בגלל צבעי הכחול והלבן המרגיעים, אולי בגלל הרוח הקלה המנשבת מהים ואולי זה פשוט באופיים של התושבים המקומיים – השוק של א-סווירה הוא שקט, מסתורי, ללא צעקות סוחרים ותגרנים, ללא ילדים המנסים למכור לך סחורה שאתה באמת באמת לא צריך – הכול בא-סווירה הרבה יותר רגוע, שליו ומרגיע. לעיתים נדמה כי בעצם הסוחרים לא רוצים בכלל למכור את מרכולתם והעיקר שיניחו להם לשבת בצל, לעשן את הנרגילה ולהרהר בענייני היום השוטפים. בא-סווירה אני מתוודע לסוג נוסף של סוחרים – לאו דווקא בעלי בסטות שונות הקונים נעליים, בגדים וכלים שונים ממקור אחד ומנסים למכור לתיירים תמורת דמי תיווך אלא בעלי מלאכה שונים ובראשם הנגרים וגלפי העץ השונים. מוצרי העץ הנמכרים ביותר בא-סווירה הינם אלו המעוצבים מעץ הטויה (THUYA) הגדל בהמוניו לאורך שפלת החוף ובעלי המלאכה מעצבים מעץ זה כמעט הכול: כדורים בצבעים ובגדלים שונים, קופסאות שונות, רהיטים, מסגרות לתמונות, גובלנים ועוד.

בחלק מהחנויות ניתן להציץ אל החצרות הקטנות התחומות מאחור ולראות את הנגרים והמעצבים ממש בזמן המלאכה. זוהי מלאכה ומיומנות הנרכשת מאב לבן, מדור לדור והכול כתורה שבעל פה. לא תמצאו בשום מקום ספר הדרכה על עיבודו של עץ הטויה. המחירים, בקנה מידה של התייר המערבי, נמוכים עד כדי גיחוך וגם די קבועים וטוב שכך – הדבר חוסך שעות של ויכוחי סרק בעיקר לנוכח העובדה כי הסחורה בפירוש שווה את המחיר. שלא תבינו שלא כהלכה – אפשר כמובן למצוא בשוק בגדים, נעליים מרוקאיות (כאלו צבעוניות, עשויות מבד ועם חידוד בקצה....), ירקות, פירות, תיקים וחגורות אבל הסחורה המושכת את עיני התיירים היא זו של המגלפים והנגרים.

משני קצותיו של השוק, מצפון ומדרום, בולטים בנוכחותם השערים הפורטוגזיים; זכר ומשמרת למעצמה הקולוניאלית של אותם ימים אשר בהשראתה נבנה הנמל, עוצבו החומות העבות וניבנו מקצתם של הבתים העתיקים. ככל שיורדת השמש ונוטה לערוב אל עבר האוקיינוס, מתארכים הצללים והסוחרים ובעלי החנויות מזיזים את כסאות העץ בהתאמה כדי לנסות ולתפוס עוד מעט צל ומחסה. בשעות אחה"צ והערב מתמלאים רחובותיה הצרים של העיר באלפי אנשים, רובם מקומיים וחלקם המועט תיירים, המהלכים הלוך ושוב בין הסמטאות והרחוב המרכזי. זה מה שיש לעשות בא-סווירה בערב ואם אתה לא שם – אתה לא קיים. אנחנו בוחרים בטיול המאורגן הזה לטפס על החומות העבות ולהשקיף אל עבר השקיעה המדהימה. במשך היום כמעט ולא ניתן לעשות את זה כי השמש קופחת בעוז ומידות החום מרקיעות שחקים אבל בשעה זו של טרם שקיעה, נעים ונחמד לטייל על החומות הישנות ולהביט רחוק אל מעבר לאופק.



ממש מתחת לחומה העבה נמצא רובע האומנים; עשרות רבות של בטיקים קטנים וקטנים יותר ובכל אחד מהם מאות רבות של תמונות מקוריות המונחות זה על גבי זה; רובן של תמונות אלו מציגות את העיר הקסומה על צדדיה הצבעוניים והמבריקים: ציורים של שערי העיר המרשימים, המסגדים, השוק, החומות, משברי הגלים המתנפצים על הסלעים – ועוד. הצבע השולט ברוב התמונות – צבעה של א-סווירה – כחול כהה. באחד המקומות גיליתי תמונת שמן של בית הקברות היהודי העתיק; הצייר בבוטיק הקטן הציג את עצמו בשם אברם אך למרות שידע שאני מישראל, הוא סרב בכל תוקף להודות ביהדותו. יתכן והוא שייך לאותם יהודים מרוקאים אשר לנוכח מאורעות סוף המאה ה 18 המירו את דתם מיהדות לאסלם. כיום, יותר ויותר חוקרים מודים בעובדה כי מאוחר יותר ולאורך המאה ה 19 היה בא-סווירה רוב יהודי מוחלט והם (היהודים) נהנו מחסותו המלאה של המלך המרוקאי. היחסים בין המלך והנתינים היהודים של א-סווירה היו של "תן וקח" – אתם (הסוחרים היהודים הממולחים) תקדמו את פיתוחה ושגשוגה של העיר ואני (המלך) אעניק לכם את חסותי המלאה. לא ברור מדוע ירח הדבש הסתיים אבל הערכת ההיסטוריונים היא שצרפתים שהגיעו למרוקו לא ראו בעין יפה את הצלחת היהודים ודאגו ללכלך את שמם הטוב בקרב ההנהגה המרוקאית.

הסוף ידוע וכיום יש בא-סווירה מתי מעט יהודים – אולי כמה עשרות בלבד. המחירים בבטיקים השונים גבוהים יחסית אבל במרוקו כמו במרוקו – הכול עניין של משא ומתן ובעיקר עניין של הרבה סבלנות וסובלנות. החופים החוליים והיפים של א-סווירה משתרעים לאורך כ 4 ק"מ, בעיקר בחלקה הדרומי של העיר; לאורך החוף ובמרחק מה בתוך המים עצמם, מפוזרים בצורה אקראית שרידי מבנים וחומה – זכר לאותם פורטוגזים ששלטו במקום.

חבורה של צעירים מקומיים הולכת לקראתי ואחד מהם מציע לי חשיש למכירה, מזל שהקבוצה בטיול המאורגן לא ראו את זה. מאוחר יותר נודע לי כי בחורף, מכונה החוף בשם "חוף החשיש" והמחירים וההיצע בחוף זה – טובים במיוחד גם בהשוואה למקומות אחרים במרוקו....

בקיץ הומים החופים היפים מאלפי מתרחצים הנהנים מהשמש החמה וטמפרטורות נוחות יותר של האוקיאנוס. אורחת גמלים עוברת לצידנו בדרך אל הכיכר המרכזית והדרומית של העיר – אולי ימצאו להם כמה תיירים שיסכימו לשלם 2 דולר עבור טיפוס על גבו של הגמל, רכיבה קצרה וכמובן צילום בלתי נשכח. בכל הפעמים שבהם הייתי בעיר, מצאתי את אזור נמל הדייגים כאטרקטיבי והצבעוני ביותר; גם פה שולט הצבע הכחול ורובן ככולן של מאות ספינות הדייג הקטנות – צבועות בכחול העז. המסורת אומרת כי לצבע הכחול בו צבועות הספינות ורובן של הבתים והחנויות יש השפעה חזקה ביותר על הרוחות הרעות והוא שומר אותן בטווח רחוק ובלתי מזיק מהנפשות הפעילות.... גם הפעם, הנמל אינו מאכזב; אמנם רוב הספינות קשורות לרציפים בשעה מאוחרת זו אולם עדיין עשרות דייגים פזורים לאורך הרציף הראשי ומנסים למכור את שללם האחרון לכל המרבה במחיר; סרטנים ושרימפס בגדלים שונים (הקטנים ביותר הם גם הטעימים ביותר לדעתי), דיונונים (כולל גדולים מאד בעלי זרועות מפלצתיות) , צלופחים שונים, כרישים קטנים, טונה – ועוד. מבחר בלתי יתואר מהים הגדול, והכול טרי טרי – בריא בריא. חלקם של אותם יצורים עדיין זז למולך.... ומה שלא יימכר עד הערב, לתיירים או לבעלי המסעדות, יושלך בחזרה לים או ייחטף על ידי מאות השחפים החגים ללא הפסק מעלינו. האחסון של פירות הים והדגים ליום המחרת אינו משתלם בכל קנה מידה ואת המקרר שומרים לדברים חשובים יותר; וממילא – מחר יחזרו הדייגים וילכדו את אותה הסחורה ואולי אף טובה יותר. איפה שבכל זאת כדאי לטעום משלל הדייגים זה בעשרות המסעדות הקטנות ודוכני האוכל הפזורים מדרום לרחבה המרכזית והמרוצפת של העיר; השיטה בכל המסעדות הללו דומה: שלל הדגה ופירות הים מוצגים לראווה בכניסה על גבי עגלת עץ רעועה כשלצידן כמה ילדים מקומיים המנפנפים בידיהם כדי להרחיק את מיליוני הזבובים; אחרי שהחלטתם באיזה דוכן אתם אוכלים, ניגשים לעגלה, בוחרים את הדג או כל מה שלא יהיה ומראים אותו לשף המקומי. בטרם הספקת להתיישב על ספסלי העץ הרעועים, כבר מוגשת לכם בחירתכם הטרייה עשויה למהדרין ומתובלת כהלכה. ממש דוכן של אוכל מהיר! הטעם (אם נישכח לרגע את הזבובים והלכלוך) מעולה ודבר אחד מובטח – הסחורה טרייה והוצאה מהים אך לפני מספר שעות. רוצים קינוח? ממש מאחורי הדוכנים נמצאות כמה וכמה עגלות עמוסות בפרי הדר הנסחט אל מול עיניכם לכוס מיץ טבעי עמוס לעייפה בוויטמין C.



א-סווירה היא עיר קסומה ומרתקת, בבחינת חובה לכל תייר המגיע למרוקו. יתרונותיה הגדולים ביותר מסתכמים בגודלה הקטן המאפשר ביקור מקיף במספר שעות מחד, ובריכוז הגדול של אתרים מעניינים מאידך. כל תייר,במיוחד בטיול מאורגן אשר המדריך גורם לו להתמקד באטרקטיביות, יוכל למצוא בעיר את הנקודה מיוחדת משלו, מזכרת אותה ישא עימו הביתה לשנים ארוכות. אניחנו בטיולי מילניום בחרנו לזכור ולשאת מא-סווירה את זיכרונות הנמל הכחול – את מאות הסירות המתנדנדות לרחש הגלים, השחפים הצווחים מעל, את הדייגים קשיי היום. אחרים ייבחרו לזכור את השוק הכחול או את החומות האדירות; חלקם יצאו מא-סווירה עם תמונה נהדרת אותה הם ייראו מידי יום בסלון ביתם. לחלק יישאר לאורך זמן הטעם המעודן של המסעדות הקטנות ואחרים הגיעו למקום כדי להשתטח על קברו של הצדיק פינטו. ארגון UNESCO בחר לשמר את העיר כולה, כמקשה אחת, ולהפוך אותה ובצדק, לפנינה שבכתר המרוקאי.